"AI ריבוני" (Sovereign AI) הוא שם כולל ליכולת של מדינה לפתח, להפעיל ולשלוט בבינה מלאכותית בלי להיות תלויה לגמרי בחברות או בממשלות זרות. זה לא אומר שמדינה צריכה לבנות הכול בעצמה, אלא שהיא צריכה שלושה רכיבים בשליטתה: כוח חישוב, כלומר מרכזי נתונים ומעבדים; מודלים, כלומר מערכות AI שאומנו ומופעלות לפי הכללים שלה; ונתונים, שנשמרים בתחומה.
למה זה חשוב? דמיינו שמשרד ממשלתי, בית חולים או הצבא משתמשים במודל AI של חברה אמריקאית, שרץ על שרתים בחו"ל. אם החברה תשנה את התנאים, תעלה מחירים, או אם הממשל האמריקאי יגביל את השימוש, המדינה נשארת בלי כלי שהפך לחלק מהתשתית. בנוסף, מודלים שאומנו בעיקר על אנגלית ועל תרבות אמריקאית לא תמיד מבינים טוב שפות קטנות כמו עברית, חוקים מקומיים או הקשר תרבותי.
החלק היקר הוא החישוב. כדי לאמן מודל גדול צריך עשרות אלפי מעבדים גרפיים, שכל אחד מהם עולה עשרות אלפי דולרים, וצריך מרכזי נתונים שצורכים כמויות עצומות של חשמל ומים לקירור. לכן מדינות שמדברות על AI ריבוני מדברות קודם כול על מעבדים ועל גיגה-ואטים, ורק אחר כך על מודלים.
מי כבר עושה את זה? צרפת, בריטניה, יפן, הודו, איחוד האמירויות וסעודיה הכריזו על תוכניות לאומיות של מיליארדים, חלקן בשיתוף עם אנבידיה, שקידמה בשנים האחרונות את המושג "AI ריבוני" בכל העולם, לא בלי אינטרס: כל מדינה שבונה מרכז נתונים לאומי היא לקוחה חדשה. בישראל, ראש מטה ה-AI הלאומי ארז אסקל הציג השבוע יעדים של 2 גיגה-ואט ומאות אלפי מעבדים.
האם זה שווה את הכסף? התשובה תלויה במה שהמדינה עושה עם התשתית. מרכז נתונים לאומי שמשרת חוקרים, סטארטאפים ומערכות ציבוריות במחיר הוגן יכול להפוך ליתרון תחרותי לשנים. מרכז שנבנה בשביל יחסי ציבור ועומד ריק למחצה, או שמתיישן לפני שמסיימים לבנות אותו, הוא דרך יקרה במיוחד לבזבז כסף ציבורי. בתחום שבו דור חדש של שבבים יוצא כל שנה, גם תזמון הוא חלק מהריבונות.
