קשה להתווכח עם האבחנה של ארז אסקל. ישראל היא אחת המדינות החזקות בעולם בפיתוח בינה מלאכותית, אבל כמעט כל כוח החישוב שעליו נשענים החוקרים, הסטארטאפים ומשרדי הממשלה שלה מושכר מחברות ענן זרות. ביום שבו המחיר יעלה, המדיניות האמריקאית תשתנה או שמישהו יחליט שישראל היא לא לקוחה עדיפה, התעשייה כולה תרגיש את זה. ריבונות בחישוב היא לא סיסמה, היא ביטוח.
אבל תוכנית לאומית נמדדת לפי שלושה דברים: כמה כסף מוקצה לה, מי אחראי עליה ומתי היא אמורה להסתיים. בנאום של אסקל, לפי הדיווחים, לא היה אף אחד מהם. אפילו מספר המעבדים לא ברור: חלק מהדיווחים מדברים על 100,000, וחלק על 300,000. הפער הזה, בתוכנית שאמורה לעלות עשרות מיליארדי דולרים, הוא לא פרט טכני.
וההיסטוריה לא מעודדת. ישראל הכריזה בעבר על תוכניות לאומיות בתחומי הסייבר, הבינה המלאכותית והקוונטים, וחלק גדול מהן תוקצבו חלקית, נדחו או נקברו בין ממשלה לממשלה. בזמן הזה, מדינות כמו איחוד האמירויות וסעודיה הפכו את ה-AI לפרויקט לאומי עם תקציבים של מיליארדים, ושיתופי פעולה ישירים עם אנבידיה, OpenAI וחברות הענן.
יש גם שאלה מעשית שהתוכנית צריכה לענות עליה: חשמל. 2 גיגה-ואט הם כמות עצומה ביחס לגודל של משק החשמל הישראלי, שכבר מתקשה לעמוד בביקוש בשעות שיא ובעלויות הקמת תחנות חדשות. בארה"ב, מושלים נבחרו בשבוע שעבר אחרי שהבטיחו להגביל מרכזי נתונים בגלל חשבונות החשמל. בישראל, מרכז נתונים ענקי ליד עיר יעורר את אותן שאלות, ותוכנית שלא מתמודדת איתן מראש תיתקע.
החזון נכון, והתזמון דחוף. אבל אם ישראל רוצה ריבונות ב-AI, היא צריכה להתחיל מהחלק המשעמם: תקציב רב-שנתי מוגן, גוף אחד עם סמכות לבצע ותוכנית חשמל ריאלית. עד אז, מאות אלפי המעבדים יישארו במצגת, וההייטק הישראלי ימשיך לשכור את העתיד שלו מאמזון, מגוגל וממיקרוסופט.
