השבוע הצביעו תושבים בעשרות ערים ועיירות בארה"ב נגד בניית מרכזי נתונים חדשים, וכמעט בכל מקום ההתנגדות ניצחה. כדי להבין למה, צריך להבין מה זה בעצם מרכז נתונים, ולמה הבינה המלאכותית הפכה אותו מבניין משעמם בשולי העיר למוקד של מאבק פוליטי.
מרכז נתונים הוא מבנה גדול שמלא בארונות של שרתים, מחשבים חזקים שפועלים מסביב לשעון. כל פעם שאתם צופים בסרטון ביוטיוב, שומרים תמונה בענן או שואלים שאלה את ChatGPT, החישוב קורה באחד המבנים האלה. מרכזי נתונים קיימים עשרות שנים, אבל הבינה המלאכותית שינתה את קנה המידה: שבבי AI צורכים הרבה יותר חשמל משרתים רגילים, ומרכזי נתונים חדשים מתוכננים לצרוך כמות חשמל שמשווה לזו של עיר שלמה.
הצריכה הזו מתחלקת לשניים. החלק הראשון הוא החשמל שהשבבים עצמם צורכים כדי לחשב. החלק השני הוא הקירור: שבבים חמים צריך לקרר, ולשם כך משתמשים במזגנים ענקיים או במערכות קירור במים. בגלל זה מרכזי נתונים צורכים במקומות מסוימים גם כמויות גדולות של מים, נושא רגיש במיוחד באזורים יבשים.
ההתנגדות נובעת מכמה חששות. תושבים חוששים שהביקוש הגדול לחשמל יעלה את החשבונות שלהם, שמרכזי הנתונים יצרכו מים שהקהילה צריכה, ושהם ירעישו ויתפסו קרקע, בזמן שהם מייצרים מעט יחסית מקומות עבודה אחרי סיום הבנייה. חלק מהחברות מנסות להגיב: OpenAI, למשל, התחייבה לממן את תשתיות החשמל של מתחמי ה-Stargate שלה כדי שהתושבים לא ישלמו יותר, ויש חברות שמחפשות פתרונות כמו ייצור חשמל עצמאי באתר.
ובישראל? גם כאן פועלים מרכזי נתונים של ענקיות הענן, בהם אמזון וגוגל, שהקימו בשנים האחרונות אזורי ענן מקומיים. מרכזי נתונים בישראל מתמודדים עם אותן שאלות של חשמל, קרקע ומים, בקנה מידה קטן יותר. ככל שהביקוש לבינה מלאכותית יגדל, השאלה איפה בונים את מרכזי הנתונים ומי משלם על החשמל שלהם תגיע גם לכאן.
