כשטאואר דיווחה השבוע על רבעון שיא, אחד הנתונים שבלטו בדוח היה קשור לתחום שרוב האנשים לא שמעו עליו: פוטוניקה של סיליקון. לפי החברה, קצב ההכנסות השנתי שלה מהתחום צפוי לעבור 1.1 מיליארד דולר ברבעון הרביעי. אז מה זה, ולמה זה צומח כל כך מהר?
נתחיל מהבעיה. מודל בינה מלאכותית גדול לא רץ על שבב אחד, אלא על אלפי שבבים שעובדים יחד במרכז נתונים. כדי שזה יעבוד, השבבים צריכים להעביר ביניהם כל הזמן כמויות עצומות של מידע. בדרך כלל, מידע עובר בחוטי נחושת כאותות חשמליים. אבל בקצב שבו שבבי AI עובדים, הנחושת מגיעה לגבול: האות נחלש במרחק, מתחמם, וצורך הרבה חשמל. ככל שמרכזי הנתונים גדלים, הבעיה מחמירה.
הפתרון הוא אור. סיבים אופטיים מעבירים מידע באמצעות אור כבר עשרות שנים, למשל בכבלי האינטרנט שעוברים מתחת לים. האור מעביר הרבה יותר מידע, למרחק גדול יותר, ועם פחות בזבוז אנרגיה. האתגר הוא להמיר את האותות החשמליים של השבב לאור ובחזרה, בצורה זולה, קטנה ומהירה. פוטוניקה של סיליקון היא הטכנולוגיה שעושה את זה: היא בונה רכיבים אופטיים זעירים, כמו מוליכי אור ומאפננים, ישירות על פרוסות סיליקון, באותם מפעלים ובאותן שיטות שבהן מייצרים שבבים רגילים.
כאן נכנסת טאואר. טאואר היא "פאונדרי", מפעל שמייצר שבבים לפי הזמנה עבור חברות אחרות. היא השקיעה שנים בפיתוח תהליכי ייצור לפוטוניקה של סיליקון, והיום חברות שמפתחות רכיבי תקשורת אופטית למרכזי נתונים מייצרות אצלה. כשהביקוש לחיבורים אופטיים מזנק בגלל הבינה המלאכותית, טאואר נמצאת בדיוק במקום הנכון. זה גם מסביר למה הודיעה השבוע שתוסיף כ-150 עובדים בישראל.
הסיפור של טאואר ממחיש משהו רחב יותר על ההייטק הישראלי: לא כל ההצלחות בעידן ה-AI נמצאות במודלים או באפליקציות. חלק גדול מהכסף נמצא בתשתית, בשבבים, בציוד ובחיבורים, ובתחומים האלה לישראל יש ניסיון של עשרות שנים. מי שרוצה להבין לאן הולך הכסף של הבינה המלאכותית, כדאי שיסתכל גם על מגדל העמק.
