אם עקבתם אחרי חדשות הסייבר הישראלי השנה, יכול להיות ששמתם לב לדפוס. ורוניס נמכרה ב-6.3 מיליארד דולר. Cyera מנהלת לפי הדיווחים מגעים לגיוס לפי שווי של כ-20 מיליארד דולר. סנטרה גייסה השבוע 150 מיליון דולר. ולפי כלכליסט, קראודסטרייק במגעים לרכישת Orion Security. כל החברות האלה עוסקות באותו תחום: אבטחת נתונים. אז מה זה, ולמה זה שווה כל כך הרבה?
רוב אבטחת הסייבר המסורתית עוסקת בגבולות: חומות אש שמונעות כניסה לרשת, אנטי-וירוס שמונע הרצה של תוכנות זדוניות, ניהול סיסמאות שמוודא שרק אנשים מורשים נכנסים. אבטחת נתונים מתחילה משאלה אחרת: נניח שמישהו כבר בפנים, או שעובד טעה. איפה בדיוק נמצא המידע הרגיש שלנו, מי יכול לגשת אליו, ומי ניגש אליו בפועל? בארגון גדול, עם מיליוני קבצים בענן, במערכות שונות ובתיקיות שאף אחד לא זוכר, התשובה הזו רחוקה מלהיות פשוטה.
החברות בתחום, שבתעשייה מכונה לעיתים DSPM (Data Security Posture Management), סורקות את כל מאגרי המידע של הארגון, מזהות מה רגיש, למשל פרטי לקוחות, מידע רפואי או קוד מקור, ומראות מי חשוף אליו. הן מתריעות כשמשהו לא תקין, למשל קובץ עם פרטי כרטיסי אשראי שפתוח לכל העובדים, או עובד שמוריד פתאום כמות חריגה של מידע.
מה שהפך את התחום למבוקש כל כך הוא הבינה המלאכותית. ארגונים מחברים היום כלי AI וסוכנים למאגרי המידע הפנימיים שלהם, כדי שיוכלו לענות על שאלות, לכתוב מסמכים ולבצע משימות. אבל סוכן AI רואה כל מה שיש לו הרשאה לראות. אם מסמך משכורות או חוזה סודי פתוח בטעות, סוכן עלול להציג אותו לעובד שלא אמור לראות אותו, או לתוקף שהצליח לשכנע אותו. לפני שנותנים ל-AI גישה למידע, חייבים לדעת מה המידע הזה ומי אמור לראות אותו.
למה דווקא ישראל? כי התחום משלב את מה שהתעשייה הישראלית טובה בו במיוחד: הבנה עמוקה של איך תוקפים חושבים, יכולת לעבד כמויות עצומות של נתונים, ומהירות בזיהוי בעיות חדשות. ורוניס, שהוקמה בידי יזמים ישראלים, עסקה בשאלה "מי ניגש לאיזה מידע" הרבה לפני שזה היה אופנתי. הדור החדש של החברות לוקח את השאלה הזו לעידן הענן והבינה המלאכותית, והמשקיעים מהמרים שזה יהיה אחד השווקים הגדולים בסייבר בשנים הקרובות.
