הנפקה ראשונית לציבור (IPO) היא הרגע שבו חברה פרטית מוכרת לראשונה מניות לכל מי שרוצה לקנות, ומתחילה להיסחר בבורסה. עד אז, רק משקיעים פרטיים, קרנות הון סיכון, העובדים והמייסדים החזיקו בה. ההנפקה מאפשרת לחברה לגייס הרבה כסף, ולמי שהחזיק בה עד עכשיו, למכור.
התהליך מתחיל בתשקיף. בארה"ב זה טופס S-1 שמוגש לרשות ניירות הערך: מסמך ארוך שמפרט את העסק, הדוחות הכספיים, הסיכונים ומבנה הבעלות. לפעמים החברה מגישה אותו קודם באופן חסוי, ומפרסמת אותו רק בהמשך. אחר כך מגיעים עדכונים לתשקיף, ובאחד מהם, בדרך כלל קרוב להנפקה, החברה מפרסמת את טווח המחיר: המחיר המינימלי והמקסימלי שהיא מצפה לקבל למניה, ואת מספר המניות שתציע.
ואז מתחיל ה"רודשואו", סיבוב המשקיעים. ההנהלה, יחד עם הבנקים שמלווים את ההנפקה (החתמים), נפגשת עם קרנות, קרנות פנסיה ומשקיעים מוסדיים גדולים ומציגה להם את החברה. המשקיעים מגישים הזמנות: כמה מניות הם רוצים ובאיזה מחיר. החתמים אוספים את ההזמנות ל"ספר", ולפי הביקוש קובעים את המחיר הסופי, ערב לפני תחילת המסחר.
אם הביקוש חזק במיוחד, המחיר הסופי יכול להיקבע מעל הטווח, ולפעמים החברה מגדילה את מספר המניות. אם הביקוש חלש, המחיר נקבע בתחתית הטווח או מתחתיו, ובמקרים קיצוניים ההנפקה נדחית. ביום הראשון של המסחר, המחיר כבר נקבע בשוק החופשי. קפיצה גדולה ביום הראשון נראית כמו הצלחה, אבל היא גם אומרת שהחברה "השאירה כסף על השולחן": היא יכלה למכור את המניות ביוקר יותר.
עוד מושג שכדאי להכיר הוא תקופת החסימה (Lock-up): בדרך כלל, עובדים ומשקיעים ותיקים לא יכולים למכור את המניות שלהם בחודשים הראשונים אחרי ההנפקה. כשהתקופה הזאת נגמרת, הרבה מניות יכולות להגיע לשוק בבת אחת, ולפעמים זה מוריד את המחיר. ולמי ששוקל לקנות מניה ביום ההנפקה: המחיר שהמשקיעים המוסדיים קיבלו ערב קודם הוא לא המחיר שתקבלו אתם, וההיסטוריה מלאה בהנפקות חמות שנסחרו אחרי שנה מתחת למחיר ההנפקה.
