במשך עשרים שנה, המודל של ההייטק הישראלי היה פשוט: הפיתוח בישראל, המכירות בארה"ב. חברות שגדלו העבירו את ההנהלה, השיווק והמכירות לניו יורק או לסן פרנסיסקו, אבל השאירו את המהנדסים כאן, כי המהנדסים הישראלים היו טובים, יצירתיים ויחסית זולים. כשחברה קיצצה, היא קיצצה קודם במכירות ובשיווק. הפיתוח היה מוגן.
השנה הסדר הזה מתהפך. הפיטורים באקסוניוס, שבהם 46 מתוך 66 המפוטרים הם עובדי מרכז הפיתוח בישראל, הם דוגמה ברורה, אבל לא יחידה. גם דוח מצב ההייטק של רשות החדשנות לשנת 2026 הצביע על ירידה של 6.5% במספר עובדי המחקר והפיתוח בישראל, לראשונה מזה עשור. במקביל, החלק של העובדים בישראל מכלל העובדים בחברות הטכנולוגיה הישראליות ירד.
הסיבה הראשונה היא כלי הבינה המלאכותית. כשסוכן AI כותב חלק מהקוד, בודק אותו ומתקן אותו, צוות של עשרה מהנדסים יכול לעשות עבודה שבעבר דרשה עשרים. ההנהלות יודעות את זה, וגם המשקיעים, שלוחצים להוריד הוצאות. הסיבה השנייה פחות נוחה לדבר עליה: מהנדס בישראל כבר לא זול. השכר כאן עלה מאוד בעשור האחרון, ומבחינת חברה אמריקאית, מהנדס ישראלי בכיר עולה לעתים קרוב למהנדס בארה"ב, בלי היתרון של הקרבה ללקוח.
וסיבה שלישית, שאף מנכ"ל לא יגיד בקול: אי הוודאות. שנים של מלחמה, גיוס מילואים ממושך ומשבר פוליטי גרמו לחברות רבות לפזר סיכונים ולבנות צוותים גם בפורטוגל, בפולין, בהודו ובארה"ב. כשצריך לקצץ, קל יותר לקצץ במקום שנתפס כמסוכן.
המשמעות עבור ישראל רחבה יותר מכמה מאות משרות. היתרון של ההייטק הישראלי היה תמיד הכישרון ההנדסי. אם החברות מגלות שהן צריכות פחות ממנו, ושאפשר להשיג אותו גם במקומות אחרים, ישראל צריכה יתרון חדש. מי שבונה עכשיו מוצרים בישראל עם צוותים קטנים ו-AI צריך להוכיח שהיתרון הזה עדיין כאן. מי שרק מקצץ ומספר שזה בגלל AI, בעיקר מוכיח את ההפך.
