אם שואלים איפה ההייטק הישראלי צומח היום, התשובה המתבקשת היא בינה מלאכותית. אבל יש עוד תשובה, פחות מדוברת ולא פחות חשובה: טכנולוגיה ביטחונית. בזמן שחברות תוכנה ותיקות מפטרות, החברות שמפתחות מערכות הגנה, רחפנים, מערכות נגד רחפנים וחיישנים, מגייסות עובדים, כסף ולקוחות בקצב שלא נראה כאן שנים.

המספרים הגדולים

הדוגמה הבולטת היא אלביט מערכות. החברה דיווחה השבוע על הכנסות של 2.25 מיליארד דולר ברבעון, צמיחה של 17%, ועל צבר הזמנות שיא של 33 מיליארד דולר, עלייה של 7.8 מיליארד בשנה. כ-74% מהצבר מגיעים מחוץ לישראל, בעיקר מאירופה. במילים אחרות, אלביט מחזיקה הזמנות שיעסיקו אותה שנים קדימה, וההנהלה צופה צמיחה גבוהה גם ב-2027.

האקזיט שסימן את הכיוון

ביוני הודיעה מוטורולה סולושנס על רכישת D-Fend Solutions הישראלית ב-1.5 מיליארד דולר, אחד האקזיטים הגדולים בתולדות הטכנולוגיה הביטחונית הישראלית. D-Fend פיתחה מערכת שלא מפילה רחפנים ולא משבשת אותם, אלא משתלטת עליהם דרך תקשורת הרדיו ומנחיתה אותם בבטחה. לפי הדיווחים, ההכנסות שלה צמחו ביותר מ-50% בשנה במשך שלוש שנים, והמערכת הופעלה ביותר מ-30 מדינות.

למה עכשיו?

שלושה כוחות מתחברים. הראשון: מדינות אירופה מגדילות תקציבי ביטחון בעקבות המלחמה באוקראינה, ומחפשות מערכות שהוכחו בשטח. השני: הרחפן הפך לכלי הנשק המשמעותי של העשור, וכל צבא, משטרה ומפעיל תשתית מחפש דרך להתגונן מפניו. השלישי: הניסיון המבצעי הישראלי בשנים האחרונות, שמשמש כתעודת אחריות למערכות שפותחו כאן.

גל של סטארטאפים

מתחת לענקיות צומחת שכבה של חברות צעירות. סטארטאפ שהקימו יוצאי מערך ההגנה האווירית גייס לפי כלכליסט 36 מיליון דולר כדי להתמודד עם נחילי רחפנים. ASIO גייסה 15 מיליון דולר לפלטפורמות טקטיות. וחברות סייבר, כמו Bay ו-Daylight, משרתות לקוחות ביטחוניים לצד אזרחיים. הקווים בין הייטק אזרחי לביטחוני מיטשטשים.

מה זה עושה לשוק העבודה?

בעוד חברות תוכנה מצמצמות, התעשייה הביטחונית מחפשת מהנדסי אלקטרוניקה, תוכנה משובצת, מערכות, RF ובינה מלאכותית. עבור מהנדסים שפוטרו מחברות SaaS, זו הזדמנות, גם אם המעבר לא תמיד פשוט: סיווגים ביטחוניים, קצב עבודה אחר ותרבות ארגונית שונה מזו של סטארטאפ תוכנה.

הסיכונים

הבום הביטחוני לא חף מבעיות. הראשון: תלות בתקציבי ממשלות, שיכולים להשתנות עם כל בחירות או הסכם. השני: יכולת ייצור. עם צבר הזמנות כזה, הצוואר בבקבוק הוא מפעלים, רכיבים ועובדים, ולא ביקוש. השלישי: רגולציה ותדמית. חלק מהמשקיעים והלקוחות באירופה נזהרים מעסקאות עם תעשייה ביטחונית ישראלית, וחרמות שקטים הם סיכון אמיתי.

והשאלה הגדולה

האם ישראל צריכה לשמוח על כך שמנוע הצמיחה שלה עובר לתחום הביטחוני? מצד אחד, זה תחום שבו לישראל יש יתרון אמיתי, והוא מייצר הכנסות, יצוא ומשרות. מצד שני, הייטק שנשען על מלחמות ועל תקציבי ביטחון הוא פחות מגוון ופחות עמיד מהייטק שמוכר מוצרים לכל העולם. האיזון בין השניים הוא אחת השאלות האסטרטגיות הגדולות של הכלכלה הישראלית בשנים הקרובות.

השורה התחתונה

ההייטק הישראלי לא מתכווץ, הוא משנה צורה. הכסף והעובדים עוברים מתוכנה לחומרה, מ-SaaS ל-AI, ומשוקי צרכנים לתעשייה ביטחונית. מי שמבין את השינוי הזה, משקיעים, מהנדסים וקובעי מדיניות, יהיה בעמדה טובה יותר כשהגל הבא יגיע.