המתקפה האיראנית על מערכות הקירור בסופרמרקטים באירופה, שצרפת ייחסה השבוע רשמית למשמרות המהפכה, נשמעת כמו סיפור מוזר: האקרים שמשנים הגדרות הפשרה במקררים. אבל היא מלמדת משהו חשוב על הדרך שבה איראן נלחמת בסייבר. התוקפים לא חיפשו את המטרה המוגנת ביותר. הם חיפשו את הציוד המחובר הכי פחות מוגן, ומצאו אותו במאות חנויות.
מערכות קירור, בקרי מיזוג, משאבות, מערכות השקיה ומצלמות אבטחה מחוברים היום לאינטרנט כדי שאפשר יהיה לנהל אותם מרחוק. ברוב המקרים, מי שמתקין אותם הוא טכנאי ולא איש אבטחת מידע, וההגדרות נשארות כפי שהגיעו מהמפעל. סיסמת ברירת מחדל, ממשק ניהול פתוח לאינטרנט ותוכנה שלא עודכנה שנים הם לא חריגים, הם המצב הרגיל.
ישראל מכירה את הדפוס הזה היטב. במהלך השנים דווחו ניסיונות של האקרים שמזוהים עם איראן לפגוע בבקרים של מערכות מים, ופעם אחר פעם התגלה שהמטרות היו ציוד קטן ומבוזר: בקר במתקן מקומי, מערכת השקיה של יישוב, ממשק שנשאר פתוח. גם בישראל, כמו באירופה, אלפי מכשירים כאלה מחוברים לרשת, ובחלקם אין שום הגנה.
ההבדל של המתקפה בצרפת הוא שהיא הוכיחה שאפשר להפוך את החולשה הזאת לנזק פיזי בהיקף רחב, בלילה אחד, ובמדינות רבות במקביל. מבחינת התוקף, זו פעולה זולה עם השפעה פסיכולוגית גדולה: שריפות בסופרמרקטים מגיעות לכותרות, מערערות את תחושת הביטחון ולא דורשות פריצה למערכת צבאית או ממשלתית.
מה צריך לקרות? מערך הסייבר הלאומי מפרסם כבר שנים הנחיות לאבטחת מערכות בקרה, אבל הנחיות לא מספיקות כשהבעלים של הציוד הם רשתות שיווק, רשויות מקומיות ועסקים קטנים. ייתכן שהגיע הזמן לחייב יצרנים ומתקינים לספק ציוד בלי סיסמאות ברירת מחדל ועם עדכונים, כפי שכבר עושים באירופה ובבריטניה לגבי מוצרים צרכניים. עד אז, השאלה היא לא אם מישהו ינסה לעשות את זה בישראל, אלא מתי.
