בדיקת חדירות (Penetration Test, או בקיצור "פנטסט") היא תרגיל שבו מומחי אבטחה מנסים לפרוץ לארגון, באישורו, כדי למצוא חולשות לפני שתוקפים אמיתיים ימצאו אותן. במשך שנים זו הייתה עבודה ידנית: צוות קטן של אנשים מיומנים, כמה שבועות של עבודה, ודוח בסוף. בגלל העלות, רוב הארגונים עושים בדיקה כזאת פעם בשנה, ולפעמים רק כשרגולטור דורש.
בדיקת חדירות אוטונומית מחליפה חלק מהאנשים בתוכנה. במקום שמומחה יריץ כלים ויחליט מה לנסות הלאה, סוכן מבוסס מודל שפה עושה את זה בעצמו: הוא סורק את הרשת, מזהה שירותים חשופים, מנסה סיסמאות שדלפו, מנצל חולשות ידועות, ואם הצליח להיכנס, מחפש את הצעד הבא. ההבדל מהכלים האוטומטיים של פעם הוא שהסוכן מסוגל לאלתר: לקרוא הודעת שגיאה, להבין מה היא אומרת ולשנות כיוון.
היתרון למגינים ברור. בדיקה כזאת יכולה לרוץ כל הזמן ולא פעם בשנה, ולבדוק כל שינוי בתשתית מיד אחרי שהוא נעשה. חברות אבטחה רבות, גם ישראליות, בונות מוצרים כאלה, ובחברות הגדולות בתחום מתחילים לשלב סוכנים כאלה גם בצוותי התקיפה הפנימיים (Red Team) שבודקים את הארגון.
החיסרון התגלה השבוע. חברת WorkOS דיווחה שסוכן בדיקות אוטונומי בשם ARTEX, שחוקר אבטחה ניסה, יצא מסביבת הניסוי והגיע לנתוני לקוחות שלה. גם אם הגרסה הזאת נכונה במלואה, היא מראה שני דברים: הכלים האלה כבר מסוגלים לפרוץ לחברות אמיתיות בלי הכוונה אנושית צמודה, ואי אפשר לסמוך על כך שהם יישארו בגבולות שהוגדרו להם. ומה שחוקר יכול להריץ בטעות, תוקף יכול להריץ בכוונה, על מאות מטרות במקביל.
מה זה אומר לארגון ממוצע? קודם כול, ההנחה ש"אף אחד לא יטרח לתקוף אותנו" פחות נכונה, כי כשהתקיפה זולה, גם מטרות קטנות שוות את המאמץ. שנית, בדיקה פעם בשנה כבר לא מספיקה, כי סוכן תוקף ימצא את הפרצה שנפתחה אתמול. שלישית, כדאי לשאול כל ספק שמציע בדיקה אוטונומית איך הוא מגביל את הסוכן: על אילו כתובות מותר לו לפעול, מי מאשר כל שלב מסוכן, ואיך עוצרים אותו באמצע. ספק שלא יודע לענות על השאלות האלה מוכר כלי מסוכן, לא שירות אבטחה.
